מסוגלות עצמית בספורט ובכלל

בפסיכולוגיה, מסוגלות עצמית היא האמונה של הפרט ביכולתו לפעול בדרכים הנחוצות כדי להגיע למטרות ספציפיות.

הרעיון הוצע במקור על ידי הפסיכולוג אלברט בנדורה.

המסוגלות העצמית משפיעה מאד הן על הכוח שיש לאדם למעשה להתמודד עם אתגרים בצורה מוכשרת והן על הבחירות שאדם עשוי לעשות.

ישנם מספר מקורות למסוגלות עצמית אחת מהן היא חוויות שילוחיות של מודלים חברתיים.

לראות מישהו שאתה רואה כדוגמה לעצמך, מצליח במשהו קשה, יכול להניע אותך להאמין שיש לך את הכישורים הדרושים כדי להשיג מטרה דומה.

וכאן החיבור לשעת הגיבורים,

בכל הפרקים של שעת הגיבורים אני מביא את הסיפורים של האנשים הרגילים, כמוני כמוך, שהצליחו להגיע למטרות בספורט שלא היו במרחב התודעה שלהם, ככל שהם התחברו לסביבה משפיעה, מדרבנת ותומכת, עלתה להם המסוגלות העצמית והם ראו את עצמם והאמינו בעצמם שהם מסוגלים לבצע משימות בספורט שהיו גדולות מהם עשרות מונים, אנשים שלא היו מסוגלים לדמיין את עצמם רצים 5 ק"מ פתאום מדברים על חצי מרתון (21.1 ק"מ), ב"רק חצי מרתון".

אני התחלתי באוגוסט 2012- החלטתי שאני קם מהספה, לא היה פשוט, צריך לשלם מחיר, יותר נוח לשבת מול הטלויזיה מאשר לצאת להליכה…

האימון הראשון שלי…11/8/2012  ביום שבת שעה 20:35 – קצב 12:31 דק' לק"מ = מהירות 4.8 קמ"ש.

אני זוכר שהיה חםםםם.

סה"כ האימונים שלי לחודש הראשון שהתחלתי 4 הליכות 22 ק"מ מצטבר, במהירות של 6 ק"מ בשעה.

וואוו זה 22 ק"מ יותר ממה שעשיתי בכל השנה הקודמת, יותר נכון בשנים הקודמות.

חודש אחרי כבר השלמתי כ- 15 הליכות קצת יותר מהירות עם קצת ריצה 93 ק"מ  במהירות של 6.3 ק"מ לשעה.

חודש אחרי המהירות כבר השתפרה ל 8.3 ק"מ לשעה

בדיוק שנה אחרי המהירות עלתה ל- 9.7 ק"מ לשעה- פי 2 מהר יותר מההתחלה.

מה זה קסם? הרי שנה לפני לא יכולתי לדמיין שאגיע למהירות הזו. 

ככל שהתקדמו האימונים הגוף התחזק והמסוגלות העצמית עלתה.

ואז בינואר 2014– ראיתי חבר ילדות שלי חוצה את קו הסיום בישראמן, ושם נפל האסימון.

אם הוא יכול אז אני יכול לפחות רבע, וזו הייתה המטרה שלי לעשות טריאתלון אולימפי שהוא פחות מרבע מהרחק המצטבר מאיירונמן. 

השלמתי את המשימה ב- 2015, 3 שנים אחרי שהתחלתי לרוץ, זוכרים בייבי סטפס, סבלנות. 

ואז המסוגלות עלתה והבנתי שאני יכול גם לעשות חצי איש ברזל, ומשם לאיש ברזל.

מסקנה- תמצאו מישהו כמוכם, שהצליח לעשות משהו שאתם חולמים וקחו אותו כהשראה ליכולת שלכם

תקשיבו לגוף, קחו מאמן, תקראו, תלמדו איך עושים ומה, וצאו לדרך, "שימו נעליים" וצאו לספורט שאתם הכי מתחברים אליו, יש כ- 300 תחומי ספורט שונים ומגוונים…בטוח תמצאו משהו עבורכם.

בהשראת הפרק ב- מיינדסט עם מיכאל בן ארי

תיזהר שלא תיפול…|'גן המשחקים שלי'

אני אתחיל בציטוט של זלדה ששמעתי בפודקאסט המדהים " זה לא מה שהזמנתי"– של טל בשן מייסד בית הספר למנהיגות תודעתית בשיטת אימפקט.

"פעמים, אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם, הוא לחשוב רעות על עצמו. אני קוראת לזה להביט על עצמנו בעיני השכנים ולא בעיני האינסוף, ואין בזה ענווה כלל, כי אם ריפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך, שהם טיפה ממקור הנצח."

ולמה נזכרתי בזה? 

טל בשן מדבר עם מתן חכימי (תחושת בטן) על תודעה בוראת מציאות " מה שמואר צומח".

וזה הולך ככה:

"ילד הולך למגרש המשחקים והאבא אומר לו תזהר שלא תיפול, הוא רואה בעיני רוחו נפילה, הפחד ממלא אותו וזה פוגם לו ביציבות, 3 שניות לאחר מכן הוא נופל, אומר לו האבא…אמרתי לך!

וזו האמת מבחינת הילד, מגרש המשחקים מסוכן, אי אפשר לסמוך עלי ועם האסטרטגיה הזו הוא גדל. 

לעומתו, הורה שאומר לילד שלו לך לשחק, ניפגש בגלידריה, סומך עליך!

מייצר ילד עם תמונה של גלידריה שסומך על עצמו ומגדיל את הסיכוי להגיע לגלידריה ולא לאיכלוב…"

ואיך כל זה קשור לשעת הגיבורים?

כמה פעמים שמענו בילדות, "אל תנסה", "זה לא בשבילך! אל תתחילי עם זה תראי כמה לא הצליחו!"

"מה אתה חושב שכולם מצליחים", "יש יותר כאלה שנכשלו מאלה שהצליחו…אותם אתה לא רואה!"

"זה רק למקצוענים!"

ואם אתה נפצע או חוזר מבואס מהאימון, אז אומרים לך את המשפט האלמותי…"אמרתי לך!"

מה שמואר צומח!

כל החיים אנחנו חיים בתודעה שכל מה שלא בסטנדרט הוא לא בשבילנו זה לאחרים, זה לאנשים מוכשרים ולא לאנשים רגילים, עד שאנחנו פורצים את התודעה.

ומתי זה קורה?

לרוב זה קורה כשאנחנו אוזרים אומץ ומחליטים לצאת מאזור הנוחות ולעשות את הצעד הקטן הראשון לעבר המטרה שהצבנו לעצמנו.

אני זוכר שלפני יותר מ 10 שנים כשהייתי בטטת כורסה עם כתם של קטשופ על החולצה שיושב בסלון ורואה מציאות של אנשים אחרים בטלוויזיה, קיבלתי עיתון דיגטלי של קופ"ח מכבי עם כתבה "לרוץ 5 ק"מ תוך 8 שבועות" ( ואני בכלל חשבתי שישר מתחילים לרוץ  ו- 5 ק"מ, לא אצלי) – אמרתי לעצמי – וואלה 8 שבועות – ועוד בכלל בשבועות הראשונים רוב האימון זה הליכה, נתחיל מחר בבוקר, אבל אז כל מה שהאירו לי במהלך השנים, צמח אצלי והופיע.

אתה אסמטי, אתה לא בנוי לריצה, ריצה זה לספורטאים…וכו'. מספר ימים נלחמתי במחשבה הזו ודי נמאס לי מכתם הקטשופ בחולצה והתחלתי את האימון הראשון שהיה קל ובר השגה, מדיד בזמן, עם מטרה ברורה…20 דק הליכה…ומשם לאימון השני והשלישי וראו זה פלא אחרי 8 שבועות רצתי 5 ק"מ רצוף, זה היה בגיל 46 שבו פיתחתי הרגל חדש…אני רץ!

40 שנה סחבתי את הצמחים האלה- אתה לא יכול, לא מסוגל, זה לא בשבילך.

 השגתי מטרה קטנה וראויה ואחרי זה 10 ק"מ וחצי מרתון וחצי איש ברזל ואיש ברזל, והכל בצעדים קטנים לאט לאט, כשאני מפסיק להשקות את הצמחים שגדלו אצלי מהילדות ומתחיל לגדל צמחים חדשים. 

התחלתי להאיר על הדברים שאני רוצה שיצמחו אצלי, וגם אצל הילדים שלי…

זכרו- מה שמואר צומח.

ו-אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח.

שלכם

עמית 

האם מה שחשוב זו התוצאה? | 'אל תאכיל את הזאב הרע'

חוסן אישי מול תוצאה | Resilience VS result | עמית אביבי

ישבתי באחד מימי השישי עם האחיין שלי, יואב, שחקן כדוריד מוכשר ושאלתי אותו לגבי משחק חשוב שהיה להם, איך היה המשחק? 

תשובתו הייתה: "הפסדנו" (קטע…לא שאלתי את החמוד הזה איך נגמר?…שאלתי אותו איך היה?)

שאלתי: האם באמת התוצאה זה כל מה שחשוב לך? אומר לי יואב שלפי התוצאה אנחנו יודעים אם אנחנו משתפרים…. האמנם? 

איירונמן טבריה (2022)…מה שהיה?

בנובמבר 2022 התקיימה תחרות Ironman ב 2 מקצים, 70.3 מייל ו140.6 מייל.

אני הייתי רשום למקצה 140.6 אלא שהנסיבות השנה היו שונות לגמרי מהשנה הקודמת, עברתי אירוע משפחתי מצער שמנע ממני להתאמן כחודשיים לפני התחרות, בתחרות מעין זו חודשיים לפני התחרות זה money time, אין דבר כזה לא להתאמן.

החלטתי לשנות למקצה 70.3-למרות שגם למקצה הזה אני לא "הרגשתי" מוכן.

"אני לא שם", כמובן שמתחילות הספקות והמחשבות האם כדאי בכל זאת להמשיך להתאמן, האם כדאי לזנק…ועוד מגוון סיפורים פנימיים של “”למה לא” בגלל הניסיון שלי החלטתי שאני ממשיך להתאמן ומה שיהיה יהיה, את ההחלטה אקבל בשבוע שלפני התחרות.

בתוך תוכי קיוויתי שאולי יקרה נס ומשהו ידחה את התחרות….בכל זאת קניתי סלוט , הזמנתי מלון, כל החברים שלי מהתחום יהיו שם….מה אני פארש?

ואז שבוע לפני התחרות מסתבר שהולך להיות מזג אויר קיצוני, ויש בכנרת חיידק שפוגע בעיניים…יופי אולי יבטלו.

לאט לאט אני שומע על יותר ויותר אנשים שהחליטו לוותר, החלטתי שאחליט בבוקר התחרות על קו הזינוק אם אני קופץ למים.

ואכן מזג האויר היה קיצוני גשם, רוחות, ים גבוה, מי רוצה לזנק ככה…לפני הזינוק למים היה גשם שוטף, עוד סיבה למה לא! 

אז כשהאני הפנימי שואל אותי כל הזמן… מה אתה צריך את זה? תחזור למלון, תוך 10 דקות אתה ייבש עם כוס תה חם… נזכרתי במשל האינדיאני על הזאב הרע והזאב הטוב, והחלטתי שאני מפסיק להאכיל את הזאב הרע ומזנק, אסיים את השחייה ואחליט מה הלאה.

בתחרות רגילה כל דקה מסתכלים על השעון כדי לראות מה עשיתי, איפה אני נמצא, כמה נשאר ומחשבים את התוצאה הסופית "הצפויה".

 בגלל שלא הייתי מכוון תוצאה זינקתי ואמרתי לעצמי "מה שיהיה יהיה", התנאים היו קשים מהרגיל. 

ומה לדעתכם קרה? 

קודם כל זינקתי ושחיתי רכבתי ורצתי בגשם 6+ שעות…בדיעבד זו הייתה התחרות הכי טובה שהייתה לי…אז האם התוצאה שפרה אותי…ממש לא!

מה נשאר לי מזה?

הקושי עבר, נשארה היכולת.

עטיתי על עצמי עוד שכבה של חוסן מנטלי (resilience) שתעזור לי באתגר הבא.

אף פעם אל תוותרו לעצמכם, אל תאכילו את הזאב הרע.

* בהשראת איתן עזריה