תיזהר שלא תיפול…|'גן המשחקים שלי'

אני אתחיל בציטוט של זלדה ששמעתי בפודקאסט המדהים " זה לא מה שהזמנתי"– של טל בשן מייסד בית הספר למנהיגות תודעתית בשיטת אימפקט.

"פעמים, אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם, הוא לחשוב רעות על עצמו. אני קוראת לזה להביט על עצמנו בעיני השכנים ולא בעיני האינסוף, ואין בזה ענווה כלל, כי אם ריפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך, שהם טיפה ממקור הנצח."

ולמה נזכרתי בזה? 

טל בשן מדבר עם מתן חכימי (תחושת בטן) על תודעה בוראת מציאות " מה שמואר צומח".

וזה הולך ככה:

"ילד הולך למגרש המשחקים והאבא אומר לו תזהר שלא תיפול, הוא רואה בעיני רוחו נפילה, הפחד ממלא אותו וזה פוגם לו ביציבות, 3 שניות לאחר מכן הוא נופל, אומר לו האבא…אמרתי לך!

וזו האמת מבחינת הילד, מגרש המשחקים מסוכן, אי אפשר לסמוך עלי ועם האסטרטגיה הזו הוא גדל. 

לעומתו, הורה שאומר לילד שלו לך לשחק, ניפגש בגלידריה, סומך עליך!

מייצר ילד עם תמונה של גלידריה שסומך על עצמו ומגדיל את הסיכוי להגיע לגלידריה ולא לאיכלוב…"

ואיך כל זה קשור לשעת הגיבורים?

כמה פעמים שמענו בילדות, "אל תנסה", "זה לא בשבילך! אל תתחילי עם זה תראי כמה לא הצליחו!"

"מה אתה חושב שכולם מצליחים", "יש יותר כאלה שנכשלו מאלה שהצליחו…אותם אתה לא רואה!"

"זה רק למקצוענים!"

ואם אתה נפצע או חוזר מבואס מהאימון, אז אומרים לך את המשפט האלמותי…"אמרתי לך!"

מה שמואר צומח!

כל החיים אנחנו חיים בתודעה שכל מה שלא בסטנדרט הוא לא בשבילנו זה לאחרים, זה לאנשים מוכשרים ולא לאנשים רגילים, עד שאנחנו פורצים את התודעה.

ומתי זה קורה?

לרוב זה קורה כשאנחנו אוזרים אומץ ומחליטים לצאת מאזור הנוחות ולעשות את הצעד הקטן הראשון לעבר המטרה שהצבנו לעצמנו.

אני זוכר שלפני יותר מ 10 שנים כשהייתי בטטת כורסה עם כתם של קטשופ על החולצה שיושב בסלון ורואה מציאות של אנשים אחרים בטלוויזיה, קיבלתי עיתון דיגטלי של קופ"ח מכבי עם כתבה "לרוץ 5 ק"מ תוך 8 שבועות" ( ואני בכלל חשבתי שישר מתחילים לרוץ  ו- 5 ק"מ, לא אצלי) – אמרתי לעצמי – וואלה 8 שבועות – ועוד בכלל בשבועות הראשונים רוב האימון זה הליכה, נתחיל מחר בבוקר, אבל אז כל מה שהאירו לי במהלך השנים, צמח אצלי והופיע.

אתה אסמטי, אתה לא בנוי לריצה, ריצה זה לספורטאים…וכו'. מספר ימים נלחמתי במחשבה הזו ודי נמאס לי מכתם הקטשופ בחולצה והתחלתי את האימון הראשון שהיה קל ובר השגה, מדיד בזמן, עם מטרה ברורה…20 דק הליכה…ומשם לאימון השני והשלישי וראו זה פלא אחרי 8 שבועות רצתי 5 ק"מ רצוף, זה היה בגיל 46 שבו פיתחתי הרגל חדש…אני רץ!

40 שנה סחבתי את הצמחים האלה- אתה לא יכול, לא מסוגל, זה לא בשבילך.

 השגתי מטרה קטנה וראויה ואחרי זה 10 ק"מ וחצי מרתון וחצי איש ברזל ואיש ברזל, והכל בצעדים קטנים לאט לאט, כשאני מפסיק להשקות את הצמחים שגדלו אצלי מהילדות ומתחיל לגדל צמחים חדשים. 

התחלתי להאיר על הדברים שאני רוצה שיצמחו אצלי, וגם אצל הילדים שלי…

זכרו- מה שמואר צומח.

ו-אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח.

שלכם

עמית 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *